אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה חוג. כי כשאני מסתכל על מה שהילדים עוברים – וגם אני – זה מרגיש כמו מסע חיים. אני מדריך ותיק. הדרכתי מאות ילדים לאורך השנים. ראיתי עשרות עלילות, מאות דמויות נכתבות ונשברות ונבנות מחדש, אבל יותר מכל – ראיתי את הילדים עצמם משתנים.

אני זוכר את עומר, שהגיע לחוג בפעם הראשונה שקט, כמעט לא מדבר. במפגש השלישי הוא כבר היה אלוף האש. הוא נבחר לגלם דמות חזקה ומובילה, ובתוך המשחק הוא מצא את הקול שלו. הוא התחיל לשאת נאומים בתוך העלילה, לנהל מו"מ עם קבוצות אחרות, ולהוביל תכניות אסטרטגיות שנשמעו כאילו נכתבו בחדר מצב. באחד המפגשים, כשחבר מהקבוצה עזב בזעם, עומר – מתוך הדמות – ניגש אליו, הושיט יד, ואמר: "גם גיבורים שוגים. אבל גיבור אמיתי יודע לתקן."

 

מה שאני אוהב במשחק הזה זה שהוא לא מסתיים כשהחרבות מונחות בצד. הדמויות מטפטפות אל הילדים עצמם. פתאום רואים את נועה, שתמיד פחדה לבקש עזרה, בוחרת דמות של לוחמת שמובילה קבוצה – ובחיים עצמם, מבקשת שיתנו לה תפקיד בהכנת הציוד. זה קורה בלי שאומרים לה, פשוט כי היא מבינה – היא יכולה.

 

אבל זה לא רק הם. זה גם אני. בכל עלילה אני גם דמות. לפעמים אני קוסם חכם, לפעמים מנהיג חבורה אפלה. ובתוך המשחק, אני מוצא בעצמי רגשות שהיו קבורים. אני מבין מה מפעיל אותי, מתי אני מוותר, מתי אני כועס – ומה אני צריך כדי להרגיש חי.

 

במפגש האחרון של השנה, אחרי שהילדים סיימו את העלילה האחרונה בטרילוגיה, אחד מהם ניגש אליי ואמר: "אתה יודע מה גיליתי השנה? שלא צריך להיות הכי חזק כדי להיות חשוב." אני עמדתי שם – מדריך ותיק, גבר בן שלושים פלוס – שלומד שיעור מעורר השראה מילד. כי הילד הזה היה הצופה מהצד בתחילת השנה. והיום, הוא מבין משהו על עצמו שאפילו אני לא הייתי בטוח שאני הבנתי עד היום.

המשחק הזה הוא הרבה יותר ממשחק. הוא מרחב בטוח, יצירתי, רגשי וחברתי. הוא מקום שבו אפשר לטעות ולהתנצל, ליצור ולשנות, לגלות ולהעז. הוא בית.

 

וכשאני מדריך – אני גם מתאפשר. כי פה, גם אני ילד. ילד בעולם אחר, שמפגיש אותי עם אמת פנימית, ונותן לי סיבה להאמין – שילדים יכולים ללמד אותנו לא פחות ממה שאנחנו מנסים ללמד אותם.